החלטה בתיק ב"ש 91370/05

זוהי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, כאשר בבד בבד הוגש כנגדו כתב אישום בת. פ.ח. 1060/05 ( מחוזי-ת"א), נשוא שלושה אישומים המייחסים לו ביצוע עבירות של מעשי אינוס תוך גרימת חבלות וחבלה נפשית והתעללות, מעשי סדום תוך גרימת חבלות וחבלה נפשית והתעללות וגרימת חבלה חמורה.

1.         ע"פ המפורט בעובדות כתב האישום, ובשלוש הזדמנויות שונות, המשיב הכה את המתלוננת בחלקי גופה השונים, בכך שחבט בה באגרופים, בבטנה ובפניה והכל נוכח סירובה לקיים עימו יחסי מין. עובר לאישום הראשון, המשיב ביקש מהמתלוננת לקיים יחסי מין בהיותם יחדיו בדירתה, ומשסירבה זו לקיים עימו יחסי מין, הכה אותה בכל חלקי גופה, ובעל אותה בכוח וללא הסכמתה. כמו כן המשיב בעל את המתלוננת באותו מעמד מספר פעמים ע"י כך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולפי טבעתה והכריח אותה לבצע בו מין אוראלי ע"י החדרת איבר מינו לפיה של המתלוננת וכן החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. כתוצאה מהמעשים הנ"ל נגרם למתלוננת קרע בנרתיק ודימומים קשה. עובר לאישום השני, לאחר ניתוח שעברה המתלוננת, המשיב דרש מהמתלוננת לעזוב את ביה"ח הוביל אותה לביתה - המשיב לא חדל ממעשיו, שוב קיים עם המתלוננת יחסי בניגוד לרצונה ולתחנוניה של זו שיחדל ממעשיו, ומאוחר יותר המתלוננת הובהלה שוב לביה"ח בשל מצבה הביראותו והנפשי ומשם הועברה למרכז בריאות הנפש. עובר לאישום השלישי, המשיב ניצל העובדה שהמתלוננת נותרה ללא קורת גג, לאחר שבעל הבית שלה הוציא אותה מהדירה, ליווה אותה לביתו, לחדרו, שוב הכה אותה בכל חלקי גופה, הפשיט אותה ובעל אותה בכוח וללא הסכמתה. לאחר שהאחרונה עזבה את ביתו של המשיב, הובהלה שוב לביה"ח ושם נמצא כי הלה סובלת מקרעים בפי הטבעת ומפגיעה קשה בסוגריה - המתלוננת עברה ניתוח במהלכו הוצא צינור המעי הגס.

2.       טיעוני ב"כ הצדדים

טיעוני ב"כ המבקשת (עו"ד פלינצקי):

·                   בעקבות המעשים נשוא האישום הראשון, נגרם למתלוננת דימום מסיבי וקרע באורך של 8 ס"מ והובלה ע"י אמבולנס לבית החולים, ואף על פי כן המשיב לא מש ממנה, והכריח אותה לעזוב את בית החולים למרות המלצת הרופאים להישאר בבית החולים, אילץ אותה לעזוב ולחזור לביתה לאחר ניתוח בהרדמה מלאה, כאשר רק שעתיים לאחר הניתוח הוא הכריח אותה והוביל אותה פעם נוספת לביתה, וכבר באותה יום המשיך להכות ולאנוס אותה.

·                   ביום 31/1/05 המתלוננת נבדקה בבית החולים, ונמצא כי פי הטבעת שלה תקין. עוברת לאישום השלישי, המשיב נפגש באופן אקראי עם המתלוננת ברחוב, אחז אותה בחוזקה ולקח אותה בכוח לביתו, ושם נעל את הדלת והמשיך לבצע את מעשיו, כאשר בשלב זה הוא כבר יודע שהיא התלוננה עליו במשטרה. המשיב איים עליה כי הוא יעשה את אותם מעשים לבתה בת ה-17.

·                  מדובר במעשים חמורים ביותר, ובמישב מסוכן שאין להורות על שחרורו לחלופת מעצר, וביהמ"ש מתבקש להרחיק את המשיב מכלל החברה ולשולחו למעצר מאחורי סורג ובריח.

טיעוני ב"כ המשיב (עו"ד ישר - יעקובי):

המשיב והמתלוננת היו בקשר שתי תקופות, כאשר בתקופות אלה המשיב הצליח לגרום, לטענת המדינה, נזקים חמורים על ידי קיום יחסי-מין. ישנה בתיק חוו"ד של פרופסור היס, שבדק את הממצאים הרפואיים וכתב מסקנה שלו: "הממצאים שמצאתי מתאימים לגרסת המתלונן". גולת הכותרת של התיק הוא קרע בפי הטבעת, מה שכותב פרופ' היס לגבי החבלה הזו, זה שיש לה שתי חבלות בעכוז, הוא לא מתייחס לחבלות ברקטום, חוו"ד מאוד לאקונית.

·              לפי גרסת המשיב השניים קיימו יחסי מין בהסכמה. יחסי המין לא היו כאלה שגרמו לחבלות של ממש בפי הטבעת - פרופ' היס לא קבע באופן חד משמעי כי זה נגרם ע"י קיום יחסי מין, אלא כי החבלות יכולות להיגרם מחפץ נוקשה. המתלוננת ספרה על מכות שהיא קיבלה מהמשיב, ולטענתה אלה גרמו לה לא לשלוט בסוגריה, אך מנגד טען ב"כ המשיב כי המתלוננת סבלה מבעיות בסוגריה עוד לפני האירועים המפורטים בכתב האישום.

·             המסמכים הרפואיים מבית החולים מצביעים באופן חד משמעי כי המתלוננת התאשפזה בעבר, ומדובר באלכוהוליסטית מגיל 18.

לעניין עבירות האינוס, המתלוננת הגיעה לבית החולים עם קרע בנרתיק - ע"פ  גרסת המשיב, הם קיימו יחסי מין בהסכמה, החדיר לה אצבעות וכנראה מזה נגרם הקרע.

ישנו מסמך רפואי בתיק החקירה המעיד על כך שהמתלוננת נוטה לפירוט יתר, ויתרה מכך ישנו מסמך המטיל ספק באמינות המתלוננת, ודי בכך כדי לעורר ספק סביר.

המתלוננת נמצאת כיום בדבריה, רחוק מביתו של המשיב, ומשכך ביהמ"ש מתבקש לשחרר את המשיב למעצר בית בביתו.

3.       דיון בבקשה

כאמור עפ"י חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו - 1966 (להלן:"חוק המעצרים") ביהמ"ש מוסמך להורות על מעצרו של המשיב עד תום בירור דינו, כאשר התנאי להפעלת סמכות זו תלוי בקיומה של תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את המשיב לביצוע המעשים המיוחסים לו כפי שאלה באו לידי ביטוי בכתב האישום.

א.         התנאי הראשון על מנת להורות על מעצרו של המשיב , וכפי שכבר ציינתי זאת, הוא קיומן של ראיות לכאורה כפי שזה נקבע בפרשת זאדה בבש"פ 8087/95, פ"ד נ'(2) 133, ע"י כב' השופט ברק, וזאת כלדקמן:

" השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת המשיב מעבר לספק סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת המשיב כנדרש במשפט פלילי"

ב.         תנאי שני למעצרו של משיב הוא קיומה של עילת מעצר המצדיקה מעצרו מאחרוי סורג ובריח. סעיף 21 (א)(1) לחוק המעצרים מסמיך את ביהמ"ש להורות על מעצרו של המשיב כאמור במידה וקיים חשש לקיום אחת או יותר מעילות המעצר המנויות בסעיף 21 כאמור.

ג.         תנאי שלישי ואחרון שעל ביהמ"ש לבחון בבואו להורות על מעצרו של המשיב הנו התנאי הקבוע בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, לפיו מעצרו של משיב יהיה רק במידה וביהמ"ש לא מצא בחלופת המעצר העומדת בפניו כזו שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. (פרשת קורמן: "... על רקע זה התבססה והלכה התפיסה המניעתית. על פי תפיסה זו, אין הצדקה למעצר אלא אם.. השחרור כרוך בסכנה לציבור...")

הגם שלאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קמה חובה מוגברת על בתי המשפט בישראל לבחון בדקדקנות רבה את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, ובמקרים בהם תעמוד חלופה ראויה שתיבחן ע"י ביהמ"ש ויהיה בה כדי להשיג את תכלית המעצר, ביהמ"ש ייטה בדרך כלל, לאור העובדה כי עסקינן בשלב ביניים בלבד ויכול שאותו משיב יצא זכאי בדיעבד, להורות על שחרורו לחלופה מתאימה. מאידך, ביהמ"ש יעשה האיזון הראוי בין הצורך לשמור על זכויותיו של המשיב, לבין הצורך לשמור על ביטחונו של המתלונן הספציפי, כמו גם על ביטחונו של הציבור הרחב, וזאת אם יתרשם עפ"י סוג העבירה ומסוכנותה ו "הרקורד" של אותו משיב כי אין בשחרור המשיב לחלופת מעצר כדי לאיין המסוכנות הנשקפת ממנו.